בוב דילן הפך לסמלו של דור שנות השישים כשהפך לזמר מחאה פוליטי שמשך אחריו אנשים כמו ג'ון באאז למשל. אלא שהיא נשארה במחאה זמן ארוך מדי והוא המשיך הלאה.
שירים כמו "Blowin' in the Wind או "The Times They Are A-Changin" הפכו להמנוני דור ההיפים ילדי הפרחים וכל אלו שנפשם נקעה מהמתרחש בפוליטיקה. ובבת אחת חלק מהשירים הפסיקו להיות שירי אהבה וכאבי לב וקיבלו משמעות חדשה נפלאה ומייצגת.
בוב דילן עבר מסגנון לסגנון, מתח אותו ופיתח אותו והמשיך הלאה. כשעשרות זמרים הקליטו גרסאות משלהם לשירים שלו. ודומני מעטים הצליחו להגיע אל מקומות "האמת" שהיו בשירים כשהוא שר אותם. הקאנטרי, הבלוז, הפולק, והרוק היו שדה המחייה הטבעי שלו והוא שלט בכולם. ביחד עם הביטלס, אך בדרכים אחרות הפך את המוסיקה הפופולארית, רוק ופופ למעשה של אמנות.
כעת בוב דילן פרסם אוטוביוגרפיה. אולי איננה מדויקת, בוודאי שאיננה שלמה, היא כתובה בדרכו שלו. האם תהייה לו עכשיו גם השפעה ספרותית? בוב דילן מעורר סקרנות ביוגראפית שונה מאחרים. מכיוון שעבר סגנונות שינה סגנונות מוכרים הצטרף ועזב וחזר לסגנונות ועל כל אחד מהם השאיר חותם, הסקרנות שמתעוררת לקראת הספר איננה כזו שתספר איפה היה, כמה קונצרטים היו לו ומיני פרטי טריוויה. הציפייה, שלי לפחות, שיסביר, שינסה להסביר את המעברים וההשפעות. האם דברים מתבשלים ומתוכננים או שהם בהשפעת רגע ספונטאנית.
לספר קוראים כרוניקות. ובוב דילן בוחר לספר בו בדרכו שלו על רגעים משמעותיים. הוא איננו מתחיל בסיפור איכן נולד ומי היו הוריו. הוא מתחיל את הסיפור בהכרה הראשונה לה זכה כשהציעו לו לראשונה חוזה הקלטה.
דילן היה כמעט נער. בן עשרים. שפתו עדיין טינאיג'ריית. כך גם בספר. הפרק הראשון נכתב היום כמו שדיבר אז ואולי כמו שהיה יכול לדבר אילו היה נער מתבגר רגיל. שפה שוטפת בלי התפלפלויות והרבה תיאורי רגע.
האם כולם אמת? מה זה משנה? החשיבות של הרגעים שהוא בוחר לשתף אותנו בהם הם החשיבות שהייתה להם לגביו. גם אם חלקם פנטזיה או פיתוח מאוחר.
הספר מתחיל ביום בו חתם לראשונה על חוזה עם אמרגן, הלוקח אותו לדיינר מפורסם בניו יורק. זה של ג'ו דמפסי, מתאגרף עבר נערץ דמפסי מביט בו ואומר שהוא רזה מכדי להיות מתאגרף. העובדה שהוא הולך להיות זמר כבר מעניינת פחות? האם זה סיפור אמיתי?
בהמשך היום לוקח אותו האמרגן ליחצן כדי שהיחצן יוכל לספר עליו דברים לאחרים. דילן מספר שהיה פועל בניין ונהג משאית לחם. כבר אז לגלג על הצורך אך משתף פעולה. אפשר כמובן לספר את זה על גב של תקליט ראשון, אם יהיה פעם, אך האם אלו באמת עובדות? דילן נהנה לספר את הסיפור יותר בכדי להפגין את יחסו ליחצנים מאשר לסיפור אמיתי כזה או אחר. דבר אחד אפשר לקבוע מהתחלה זו, והיא שהוא מתייחס לשנת 1961 להתחלת הכרוניקות שלו. באותו יום חתם על חוזה הקלטות בחברת קולומביה. כך יודעים באיזו שנה מתחיל הספר. אך קודם לכן:
הביטלס והסטונס עוד לא נולדו. דילן ניגן פולק כבד. ג'ון, צייד כישרונות שהביא אותו לקולומביה ידע שזה לא מסחרי, אך דבר מה בילד הזה ובשני השירים ששמע שכנעו אותו שב-בוב דילן יש משהו אחר ששווה השקעה. ג'ון שנא את מקקארתי שהרס קריירות לאמנים גדולים. אתה בחור צעיר ומוכשר, ג'ו אומר לו, אני אביא אותך, ואני אקליט אותך. ואנחנו נראה מה יקרה.
היחצן שואל אותו מה הוא מנגן, ודילן עונה פולק. מה זה פולק? איך הגעת לכאן? ברכבת מטען. רכבת נוסעים? לא, רכבת מטען. כמו מי אתה רואה את עצמך מאלו ששרים היום? כמו אף אחד. וזו הייתה האמת היחידה שאמרתי. אומר דילן.
