facebook
  חיפוש תווים לפי מלחין או שם ספר
תווים ספרי מוזיקה אביזרי נגינה - מיוזיק בוקשופ
חנות תווים ואביזרי מוזיקה
דף הבית צור קשר מיתרים לגיטרה אודותינו / FAQ קניה בטוחה כניסה לחנויות קישורים / הוצאות תווים שיעורי גיטרה לימוד קריאת תווים

תווים לפי כלי
פסנתר
גיטרה
אורגנית
גיטרה בס
תופים
סקסופון
חצוצרה
קלרינט
קול
כינור
חליל
חלילית
אקורדיון
כלי נשיפה מעץ
כלי נשיפה ממתכת
כלי פריטה
כלי קשת
כלי הקשה
הרכבים
תווים וספרים בנושאים שונים
תאוריה
קומפוזיציה
Play Along
אילתור/ג'אז
מוזיקת עולם
שירים / להקות / אומנים
Real Books
פרטיטורות
ספרים על מוזיקה
סאונד / הפקה מוזיקלית
מוזיקה לגיל הרך
כלים ואביזרים לנגינה
אביזרי נגינה
כלי נגינה

 

דיוויד בואי ביוגרפיה מאת מארק ספיץ

496 עמ' מחיר: ₪ 92.00 מס' קטלוגי: 1761 הוסף לסל

ביוגרפיה טובה על דייוויד בואי צריכה לענות או לשאוף לענות על שתי שאלות בסיסיות. הראשונה היא איך נהפך דייוויד ג'ונס, נער מפרוור לונדוני אפור, לדייוויד בואי, אחד האמנים הכי ידועים ומשפיעים במוסיקה הפופולרית. השנייה היא עד כמה חופפת דמותו הציבורית למי שהוא באמת. לשאלה הראשונה עונה ספיץ תשובה יסודית מאוד. הוא חופר כארכיאולוג בקורותיו של בואי, מגיע לאינספור אנשים שהיו קשורים אליו בצורה כזו או אחרת ומשרטט היטב את מסלול חייו מילדות ועד כוכבות. איך נולד להורים ממעמד בינוני-נמוך, עם אם קרירה, שבאה ממשפחה עם היסטוריה של מחלת נפש, ואבא שהיה חם כלפיו אך קר כלפי אחיו החורג, בן ממערכת יחסים קודמת של האם ומי שזכה לסבול מהקללה המשפחתית ואובחן כסכיזופרן פרנואידי; ואיך בלט בשאפתנותו בסביבה שעודדה שאיפות זעירות וטופח על ידי אחד ממוריו, אבא של הגיטריסט והרוקר לעתיד פיטר פרמפטון; ואיך נפגע באחת מעיניו תוך כדי ריב עם חבר על בחורה וקיבל את הפגם הסקסי, הכה מזוהה איתו, של עין אחת כחולה והאחרת ירוקה-חומה.

ספיץ עוקב באדיקות אחרי נסיונות הבוסר המוסיקליים של בואי בהרכבי נעורים ובסגנונות שונים - רוקנרול, בלוז, פסיכדליה - שהושפעו מאוד מחומרי ההאזנה והקריאה של אחיו החורג טרי. הוא מתאר את דרך החתחתים שגרמה לבואי להרגיש כלוזר כבר בגיל 20, ואיך המצב השתנה שנתיים אחר כך, ב-1969, כשסוף-סוף שיר שלו, "ספייס אודיטי", היה ללהיט. שלב אחרי שלב מטפס ספיץ בסולם ההצלחה של בואי, לא ממעיט בחשיבותן של אסטרטגיות שיווקיות כמו שכירת מאבטח הרבה לפני שהמעריצים רדפו אחריו והפעלת אנשים שידברו בשבחו, כבדרך אגב, באוזני קובעי טרנדים. הרבה דוברים מסייעים לספיץ: אנג'י, לשעבר אשתו של בואי ושותפה מלאה בניהול הקריירה בתחילתה, כמה מאמרגניו, מפיקים, נגנים שונים, נשים וגברים שעברו במיטתו ושלל אמני פרפורמנס וטיפוסי שוליים צבעוניים. הם מספקים לא מעט אנקדוטות חמודות, ודרכן בונה ספיץ לפרטי פרטים עולם פרוע שבואי נהנה ממנו בחזירות אך גם שמר בתוכו על מוסר עבודה. משנות ה-80, שיא הצלחתו המסחרית של בואי והדרך הבטוחה אל התרסקותו (כי המיינסטרים הפך אותו לכה משעמם), לאורך שנות ה-90, שבהן התחתן שוב, עם דוגמנית העל אימאן, ושב להתנסויות מוסיקליות מקוריות, ועד העשור האחרון, החומרים יותר ויותר קורקטיים, הולמים את דיוקן האמן כאיש ממוסד.

למה, למרות חריצותו ונסיונו כעיתונאי מוסיקה, נכשל ספיץ בפיענוח דמותו של בואי? כנראה בגלל שלא נעים לו לומר דברים רעים. ספיץ הוא מעריץ, בסוף הספר הוא גם מברבר על בואי כאלוהים מסוג כלשהו, ובקרב הפנימי בין העיתונאי לגרופי, ידו של האחרון על העליונה. אמנם אין לספיץ שום בעיה לחטט בדברים הידועים עד כדי קלישאה, כמו ההשתוללות המינית והיחסים הפתוחים עם אנג'י, אבל גם שם הוא לא מטנף את עצמו באישוש שמועות ארוכות שנים על כך שחלק יצוע עם מיק ג'אגר, לו ריד ואיגי פופ. הוא מתעכב על ההתמכרות לקוקאין והחיים הדקדנטיים והפרנואידים שהיו חלק ממנה, וכמה עמודים אחר כך, בלי באמת להסביר איך (פרט לאמירה תמוהה על גמילה באמצעות אלכוהול), בואי נקי מכל אבקה לבנה. כל אלה מתגמדים לעומת דברים הרבה יותר קשים שעולים בין השורות ושספיץ לא מעז לפתח: בואי, לפחות כשהיה צעיר, היה חרא של בן אדם.

בואי מוגדר על ידי ספיץ כמי שדורש נאמנות ומרחיק אנשים שפגעו באמונו, גם כשמדובר באירועים במשקל גמדי. זה לא מונע ממנו לא לשמור אמונים בעצמו, כך, למשל, נגני העכבישים ממאדים שומעים לראשונה על פיטוריהם כשבואי מכריז על הבמה שזו ההופעה האחרונה שלהם. כשאחיו החורג טרי מתאבד, בואי, שהצהיר שוב ושוב עד כמה הושפע ממנו, לא מצא לנכון להשתתף בהלוויה, רק שלח זר כריזנטמות עם פתק, וספיץ לא מציג שום הסבר, אלא מסתפק בציטוט סתום של אנג'י. וכשבואי חגג יומולדת 50, סוף-סוף חזרה אמו לתמונה, אחרי שנעלמה משום מה בתחילת הספר. ספיץ כותב שבואי השלים אתה אחרי שנים של נתק. למה הם לא דיברו? התשובה אולי נמצאת בביוגרפיה אחרת.