קטעים נבחרים

בת-שבע שפירא
ביקורת – מוסיקה/אמנות – ביקורת –

כמעט כל עשייה אנושית כרוכה בסוג של 'ביקורת' – הערכה ושיפוט, בהתחלתה וגם בסיומה: ביקורת קיימת, באופן כלשהו, בבסיס בחירותינו והחלטותינו, ואפילו במעשינו הבלתי-מחושבים, ובסופו של דבר – במבט שאנחנו מפנים לאחור לעבר מעשים שעשינו או בחירות והחלטות שנקטנו. על-פי-רוב כוללת הביקורת היבטים/שיקולים רציונליים, לפחות בחלקה. בתחום האמנות קיימת ההערכה הביקורתית כעניין מובן מאליו מרגע התחלתה של העשייה האמנותית. ועם זאת, נותר מושג 'ביקורת האמנות' עמום וחשוף לתפיסות שונות וסותרות עד בלי די, וזאת מהיעדר אמות-מידה ברורות לשיפוט – מטבע העניין.
להלן אנסה להתבונן בכמה נקודות הנוגעות לביקורת בתחומי האמנות/ המוסיקה ולהצביע על כוחה הפוטנציאלי – ועל זה המגולם הלכה למעשה – בהקשר האמנותי: כוחה לגלות ולהסתיר; לקדם ולהסיג; להעלות ל-/את המודעות וגם לטשטשה ולעמעמה; להשליט תפיסות-עולם מסוימות, ולהדיר את מה/מי שאין חפצים ביקרו

מתי שמואלוף
הרהורים על מוסיקה מזרחית

במאמר זה אנסה לבדוק כמה הסברים ל'שתיקה', כביכול, של המוסיקה המזרחית אל מול המצב החברתי-כלכלי-פוליטי המידרדר[2] של המזרחים בישראל בפרט, ושל המדינה בכלל. ישנם אמנם לא מעט מוסיקאי רוק מזרחי,[3] כמו אהוד בנאי, יהודה פוליקר, מרגלית צנעני, אלי לוזון, כנסיית השכל ואחרים/ות, או אמני היפ-הופ מזרחי, כגון להקת 'חיילי הנקמה' או 'סאבלימינל והצל', ואחרים. איני מתעלם מהשפעתם, ובכל זאת נדמה כי המוסיקה המזרחית (אשר נבדלת בכל תחום אפשרי מהפיזמונאות ה'ישראלית') אינה מספקת התנגדות למצב הפוליטי הקיים ואינה משמיעה בצורה חדה את קולם של המזרחים בישראל. אני טוען כי בדיקה מעמיקה של הערכים, שאיתם נבחר לבחון את המוסיקה בפרט ואת שוק התרבות בישראל בכלל, תוכיח אחרת.
השיוך של המזרחים למוסיקה המזרחית הינו שיוך מבני וקשור גם להלך רוח חד-תרבותי בחברה בישראל